פורום היום שאחרי המלחמה עוסק בניתוח והיערכות במימד הגיאו-פוליטי ליום שלאחר מיטוט החמאס.
במסמך זה אנו בוחנים את הלקחים ותובנות שניתן להסיק לאזורנו מהתבוננות על עיראק בעשרים השנים האחרונות.
הפלת שלטונו הרודני של צדאם ח'וסיין בשנת 2003 והשליטה האמריקאית בעיראק שנמשכה עד ל-2011 הם מקרה בוחן חשוב מאוד בדיון הנוכחי על רצועת עזה והיום שאחרי המלחמה. המקרה העיראקי מספק לקחים חשובים לתהליך של כיבוש ושינוי משטרי. לצד ההבדלים בין המקרים, גם ברצועת עזה ביום שאחרי יש לתת את הדעת לצורך בקואופטציה של עדות ומנהיגות מקומית. חשוב גם להבין לעומק את המרקם החברתי ויחסי הכוחות הפנימיים ולתת מקום לזהויות של האוכלוסייה, כולל הזהות הדתית.
מהנסיון בעיראק אנו למדים כי תהליך דמוקרטיזציה חייב לכלול לא רק שינויים מוסדיים אלא תהליכי עומק ובכלל זה עיסוק מהותי בתחום החינוך כדי לבנות שינויים תודעתיים. בנוסף, חסות בין-לאומית חייבת לבוא יחד עם חסות איזורית שתבין את המורכבות של המרחב כבסיס ליצירת שיתוף פעולה מקומי בין גורמים מתונים שמבינים את הצורך להתעלות מעל אינטרסים צרים.
הקואליציה להפלת צדאם ח'וסיין
הפלישה לעיראק החלה במרץ 2003 וכללה כוחות של קואליציה מארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ופולין. העילה הרשמית למלחמה הייתה טענה בדבר הימצאות של נשק להשמדה המונית בידי משטרו של צדאם ח׳וסיין העלול לסכן את מדינות האיזור. בגדאד נכבשה לאחר כחודש. ביולי 2003, הוקמה מועצת הממשל העיראקי, כממשלה זמנית, שפעלה עד לעריכת הבחירות הראשונות לפרלמנט שהתקיימו בינואר 2005. הממשלה הזמנית מונתה ע"י הקואליציה בראשות ארה"ב וכללה בעיקר גולים עיראקיים. כוח רב-לאומי, שהורכב מכוחות הקואליציה יחד עם איטליה וספרד התגבש במאי 2004 במטרה לשמור על בטחונה של עיראק ולמנוע פעולות טרור. בדצמבר 2003, פחות משנה לאחר הפלישה, נתפס צדאם ח'וסיין ששלט ברודנות בעיראק במשך יותר משני עשורים. הוא הוצא להורג בדצמבר 2006 בעוון פשעים נגד האנושות.
בהובלה אמריקאית, הצליחו הכוחות הבינ"ל לכבוש את עיראק, מדינה שמנתה 27 מיליון איש בשנת 2003, תוך חודשים ספורים, אלא שהשליטה ביום שאחרי הוכחה כמורכבת ביותר. ארה"ב עזבה את עיראק בשנת 2011 כשהיא מותירה מאחור כ4,400 הרוגים מקרב הכוחות האמריקאים ויותר מ-100,000 הרוגים עיראקים.
חברה ודת בעיראק
עיראק, מדינה שהוקמה בשנת 1920 בחסות בריטית, מורכבת משלוש עדות מרכזיות: סונים (כ-20%), שיעים (55%-60%) וכורדים (כ-15%). המיעוט הסוני-ערבי נהנה מבכורה בעיראק מאז הקמתה של מדינה זו ועד הכיבוש האמריקאי בשנת 2003. השיעים שמהווים רוב מספרי דוכאו קשות תחת שלטונו הרודני של צדאם ח'וסיין שרדף את תנועת הדעווה השיעית כמו גם את המיעוט הכורדי. השסע הדתי הסוני-שיעי ובמידה פחותה יותר גם השסע האתני הערבי-כורדי המשיכו לרדוף את עיראק גם לאחר 2003.
עיראק, שאימצה זהות חילונית תחת צדאם ובחסות תנועת הבעת' הפאן-ערבית [שעלתה לשלטון בעיראק בשנת 1968], נתנה מקום בולט יותר לדת לאחר הפלת שלטונו של ח'וסיין. השיעים שקיבלו כעת בכורה כתוצאה מתהליך דמוקרטיזציה והיותם רוב במדינה, החלו לפעול לשינוי צביון המדינה בכל הנוגע לחקיקה דתית, פיתוח המקומות הקדושים וחיזוק הקשרים עם איראן. הסונים הערבים שהיו אדוני המדינה עד 2003 הודרו כעת מהשלטון החדש נוכח זיהויים עם משטרו המדכא של צדאם ח'וסיין.
לאחר הפלת משטר צדאם ח׳וסיין
חודשים ספורים לאחר הפלת משטר הבעת' החל גל של התקוממות סונית נגד הכיבוש האמריקאי, נגד ההעצמה השיעית החדשה ונגד הברית השיעית-כורדית והקמת האוטונומיה הכורדית בצפון המדינה. סונים חשו שהם איבדו לא רק את השלטון אלא גם את הכבוד הלאומי. רבים גם איבדו את פרנסתם.
גל האלימות הראשון נמשך בין 2003 ל-2006 ובהמשך היו גלים נוספים. כוחות סונים שונים ומנוגדים ובהם חברי הבעת' לשעבר עם אוריינטציה חילונית, גורמים שבטיים וכוחות אסלאמיסטיים חברו יחד כדי להפיל את השלטון החדש. אל-קאעידה ובהמשך תנועת דאע"ש קיבלו תמיכה מגורמים סונים מקומיים שחשו שהשלטון השיעי-כורדי לא מנסה לשלב את הסונים באופן ראוי ולא דואג לאוכלוסייה הסונית המקומית במישור החברתי-כלכלי. תנועתו של אוסמה בן-לאדן הגיעה מבחוץ וזכתה בתמיכה מקרב האוכלוסייה הסונית המקומית. אל-קאעידה שהוקמה בשנת 1988 באיזור אפגניסטאן מתוך המאבק נגד הכיבוש הסובייטי, התפשטה והפכה לתנועת ג'האד גלובלית. בקריאה לחזור למקורות ולטהר את האסלאם, אל-קאעידה [הבסיס, היסודות] אימצה פרשנות מילולית ופשטנית של הטקסטים הדתיים, וקראה להילחם במערב ובאויבי האסלאם. התנועה החלה לפעול בעיראק בשנת 2004, כשנה לאחר הכיבוש האמריקאי, מתוך ברית עם אבו מוסעב אל-זרקאווי, פעיל ג'האד ממוצא ירדני שהחל להוביל מתקפות טרור נגד כוחות הקואליציה. 'אל-קאעידה בעיראק' ניהלה מאבק כפול: נגד האויב המערבי החיצוני ונגד השיעה, שנתפס כאויב הפנימי של האסלאם הסוני הצרוף, מבית מדרשה של הסונה הג'האדיסטית. כל זאת, נוכח התאולוגיה הייחודית של השיעה ואמונתה במנהיגות הנערצת של האמאמים.
במקביל לגל הטרור הסוני-ג'הדיסטי (2004-2006), החל תהליך דמוקרטיזציה בעיראק בחסות אמריקאית עם הקמת מוסדות ייצוגיים וביסוס שיתוף הפעולה השיעי-כורדי. החוקה החדשה של 2005 קבעה ששיטת הממשל היא רפובליקנית, פרלמנטרית ודמוקרטית. אסלאם נקבע כדת המדינה וכמקור בסיסי לחקיקה. בנוסף, החוקה הכירה בכורדיסטאן העיראקית כפדרציה נפרדת במה שהוכר כאוטונומיה כורדית תחת ניהולו של ממשל כורדי איזורי [KRG – Kurdish Regional Government]. סונים רבים החרימו את הדיונים על החוקה והקול הסוני-ערבי לא קיבל מקום משמעותי בניסיון ליצור איזונים ובלמים בשיטת הממשל החדשה. מטרת החוקה היתה לסלול דרך לבנייתה של עיראק חדשה שבה ניתן מקום בולט יותר לציביון האסלאמי של האוכלוסייה, לזהות הייחודית של השיעה וגם למאוויים הלאומיים של הכורדים.
כשנה לאחר אישור החוקה, הפכה העיר, רמאדי, בירת פרובינציית אנבר במשולש הסוני, למוקד ללחימה קשה בין מיליטנטים סונים לכוח עיראקי-אמריקאי. במקביל, גורמים שבטיים מקרב הקהילה הסונית החלו לשתף פעולה עם הממשל החדש בניסיון להיאבק נגד ההשתלטות של אל-קאעידה על ההתקוממות הסונית. מספר מצומצם של סונים גם החל להשתלב במפה המפלגתית החדשה ובתהליך הבחירות. לצד זאת, פוליטיקאים סונים ומנהיגים סונים מקומיים התלוננו תדיר על היעדר השקעה מספקת באיזורים הסונים. היו גם טענות קשות על רדיפה פוליטית של סונים, שחיתות ממשלתית, העדפה שיעית ורודנות.
המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה הידועה בכינויה בערבית דאע"ש, צמחה מתוך 'אל-קאעידה בעיראק' וירשה את מקומה כמנהיגה המובילה של תנועת הג'האד הגלובלית. מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בע'דאדי התנער מסמכותה של אל-קאעידה והכריז על הקמת הח'ליפות של עיראק וסוריה ביוני 2014, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. בניגוד למימד האוניברסלי של אל-קאעידה, דאע"ש ביקשה ליצור תנועת ג'האד יותר מקומית ובעלת אחיזה בטריטוריה ברורה. בנוסף, אל-קאעידה ראתה בארה"ב את האויב המרכזי ואילו דאע"ש התמקדה בשלב הראשון במאבק במשטרים הכופרים בעולם הערבי. התחזקות כוחות דאע"ש בעיראק ובייחוד ההשתלטות של הארגון על העיר מוסול (2014) ועל טריטוריות רחבות במדינה, הובילו גורמים סונים מתונים לאחד כוחות יחד עם השיעים, הכורדים וכוחות הקואליציה במאבק משותף נגד האויב הרדיקלי שמאיים על המדינה. ביולי 2017 הכריז ראש ממשלת עיראק על שחרור העיר מוסול מידי דאע"ש.
סיכום
לצד האי-יציבות הפוליטית והכלכלית והיעדר הביטחון האישי, הבעיה המהותית של עיראק לאחר 2003 היתה באופן יישום תהליך הדמוקרטיזציה. החוקה והקמת המוסדות הפוליטיים החדשים לא יצרו שינוי עמוק בתרבות הפוליטית הריכוזית שהושרשה בעיראק במשך עשורים רבים. בנוסף, לא נעשו מאמצים מספקים לשלב את הסונים בתהליך הפוליטי החדש ולהפריד בין גורמים בכירים שהיו מזוהים עם שלטונו של צדאם ח'וסיין לאוכלוסייה הסונית בכללותה. בו זמנית, המאבק המשותף חוצה העדות נגד הכוחות הג'האדיסטים, מעיד על יכולת פרגמטית ליצור בריתות בין כוחות מתונים המחזיקים בתפיסות עולם שונות. המלחמה נגד דאע"ש הובילה סונים, שיעים וכורדים לאחד כוחות בזירה הפנימית והאיזורית, ולפעול יחד עם כוחות הקואליציה, סביב האויב המשותף וסביב הרצון לבסס מחדש את היציבות הפוליטית והכלכלית בעיראק ובמרחב.
מסמך זה נכתב על ידי ד״ר אלישבע מכליס, אוניברסיטת בר-אילן
להורדת המסמך המלא:
Comments